<h1>ראבי"ה סימן קצ"ט</h1>
<h2>דף כ.</h2>
הרוצה לתקן מדורה בערב שבת להתחמם בה בשבת כיצד יעשה. כדתנן ובגבולין כדי שתאחז האור ברובן ר' יהודה אומר ב[פ]חמין כל שהו, מאי רובן רב אמר [רוב] כל אחד ואחד ושמואל אמר כדי שלא יאמרו הביאו עצים ונניח תחתיהן. והלכתא כשמואל, דהא מסייעא ליה ברייתא דר' חייא. עץ יחידי רב אמר ברוב עוביו ושמואל אמר רוב הקיפו אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו. וקנים שאגדם צריכים רוב, גרעינין שנתנן בחותלות אין צריכים רוב, דהילכתא כרב. תני רב יוסף ארבע מדורות אין צריכין רוב של זפת ושל גפרית ושל רבב ושל גבינה, ספרים אחרים של [גפת]. פתילה [אמר עולא צריך להדליק ברוב היוצא], גירסת רבינו חננאל. במתניתא [תנא] אף של קש ושל גבבא. ועצים של בבל כגון סילתי צריכין רוב, אבל שוכא דארזא, אף על פי שהוא לכש הפסול לפתילות נרות, אפילו הכי כשר למדורה, ואפילו רוב אינו צריך. ותניא [בפרק במה מדליקין] [כ"א ע"א] כל אלו שאמרו אין מדליקין בהם בשבת אבל עושים מהם מדורה [בין] להתחמם כנגדה ובין להשתמש לאורה בין על גבי קרקע ובין על [גבי] מנורה ולא אסרו אלא לעשות פתילה לנר בלבד.
<h2>דף כ:</h2>
וכ[א]ן דין פסולי הפתילות ופסולי שמנים. ואפילו בתערובות אסורים להדליק. והני מילי אם המעוט מן ה[כ]שר, דהא לא מבעיא ליה לאביי אלא מהו לתת לתוכן שמן כל שהו ולהדליק, אבל אם רוב מן ה[כ]שר מותר. והני מילי דאסור כשכורך משום להדליק, אבל להקפות שרי. והארכתי בזה לפרש בתשובות בחבור זה בסימן תתקע"א. ומה שנהגו להדליק בצמר גפן בבית הכנסת פירשתי בחבור זה בתשובת אבא מרי, גם מה שנהגו להדליק בחלב מהותך בבית [פירשתי בסימן תתקע"א], וגם מענין הדלקת נר חנוכה פירשתי בסימן תתקע"ב. ובהא דתנן [כ"ט ע"ב] לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' הלכה כרבנן ולא כר' יהודה. ובפתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה וכו' [כ"ח ע"ב] (ו)הלכה כרבי עקיבא. ואיני נזקק להאריך לענין פסולי שמנים מה הם, כי משנת במה מדליקין שגורה בפי הכל, ולכך נהגו גם לקרותה בבית הכנסת בלילי שבת, להורות את בני ישראל. אך ביום טוב שחל להיות בערב שבת אין רגילין לקרות את המשנה. ושמעתי הטעם מפני שאי אפשר לו לעשר ולערב והיאך יאמר עשרתם ערבתם (וכו'). ויש להשיב דדמי ליום טוב שחל להיות באמצע שבת שאומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, וסדר הבדלות הוא מונה, והכי נמי הכא.
<h2>דף כב.</h2>
וכי היכי דקיימא לן כשמואל בנר חנוכה דמדליקין מנר לנר אפי' על ידי קינסא, וקיימא לן נמי הדלקה עושה מצוה ויכול להדליקו בין במקום הנחתו בין שלא במקום הנחתו ואפילו נר שבידו יכול להדליק מאותו המונח במקומו, דתרווייהו מצוה ממצוה הוא, כדמוכחא שמעתא, הכי נמי קיימא לן לענין נר שבת ושל יום טוב. [וכי] היכי [ד]קיימא לן לענין נר חנוכה הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, ודייק תלמודא מדמברכינן להדליק נר של חנוכה, ומסקינן השתא דאמרת הדלקה עושה [מצוה] הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום, הכי נמי לענין שבת אם הדליקה חרש שוטה וקטן וקטנה חסר מצוה. ואע"פ שהתירו על ידי קינסא להדליק מנר לנר, לא התירו להדליק קינסא ממנו או נר אחר שאינו של מצוה אם אינו צריך [את] הקינסא לצורך נר שני להדליק למצוה. וכי היכי דבשבת אין רגילים ליקח נר שלישי להדליק השתים אלא מדליק מנר לנר, [הכי נמי] בנר חנוכה אין צריך נר שאינו של מצוה להדליק השאר נרות, אלא הורגלו משום דאמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. ויש מרבותי שפרשו אפילו למאן דאמר להשתמש לאורה [מותר, אסור] להרצות מעות כנגדה, דמבזה מצוה הוא. והשתא דאיכא נר שאינה של מצוה אין לחוש, אבל בשבת אין לחוש להרצאות מעות ואין צריך נר שלישי.
<h2>דף כה:</h2>
ונכנס לביתו ומקדש. וענין קידוש ופריסת מפה [פירשתי בהלכות קידוש והבדלה], ושצריך שני ככרות פירשתי על סדר ערבי פסחים בסופו (בהלכות קידוש והבדלה) ובריש ביצה, וגם ויכולו שאומרים בבית הכנסת פירשתי בתשובה בסימן קצ"ו. וברכת נר של שבת מפורש בפרק הרואה בירושלמי שצריך לברך ברוך את ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת, ועל של יום טוב מברך להדליק נר של יום טוב. [ואע"ג דאמרינן [כ"ה ע"ב] הדלקת נר בשבת חובה, הך חובה חובה דמצוה], ולא דמי למים אחרונים חובה שאין מברכין, דהתם החובה הוא משום סכנה. וגם [תיקון לנשים הוי] בדבר, כדתנן [ל"א ע"ב] על שלש עבירות נשים מתות וכו', ומפורש באגדה בבראשית רבה משום דחוה אמנו כבתה נרו של עולם שנקנסה מיתה על ידה וכתיב נר אלהים נשמת אדם ולכן נתנה להם מצוה זו. והוא הדין דגברא נמי מצי לברך, מידי דהוה אחלה. (ואע"ג דאמרינן הדלקת נר בשבת חובה והך חובה חובה דמצוה, טעה הסופר כאן והיפך השמועות) ובסדר רב עמרם ישנה לברכת הדלקת נר שבת. ויש מרבותינו שאמרו שאין זה גמר מצות[ה]. והשיב רבינו תם דגמר מצותה היא כמו נר חנוכה דלפרסומי ניסא הוא, והכא נמי מיד הוה שלום ביתו. ולא דמי לתפילין וציצית שפטור לברך על עשיתם, כדאיתא בפרק התכלת [מנחות מ"ב ע"א], לפי שאחרי העשיה יש לבישה והנחה, דאלו [היו כן] מברכים לעשות פתילה בנר של שבת היו דומ[ים] להדדי. ומה שאמרו שאם היתה דולקת אינה מכבה ומדליקה, מה זה (ה)ראיה, הלא בכיסוי [הדם] נמי אם נתכסה ברוח פטור ואם חזר ונתגלה חייב לכסות. וכן בסוכה העשויה ועומדת ואינו יכול לחדש בה דבר אינו מברך [אם יעשנה] ואם יחדש בה דבר מברך. ועוד כי הנשים נוהגות לכבות ולחזור ולהדליק ולברך, ואם אינן נביאות בנות נביאות הנה. [והכי פירושא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה, קיבלוה עליהם כל ישראל מחמת מצוה בחובה. רחיצת ידים [ורגלים] רשות ואומר אני מצוה, מאי מצוה, ומייתינן ממנהג וכו']. ומייתי ממנהג ר' יהודה ברבי אילעאי שכך היה נוהג, אבל כל העם לא נהגו כך, שלא היו חסידים כמותו. אבל אם היה רשות לא היה זהיר תדיר בכך, מחמת טרדא דשבת, אע"פ שהוא היה חסיד. והשתא מייתי שפיר ממנהג, ודמי קצת להא דאמרינן בריש פרק [בשלשה פרקים] [תענית כ"ו ע"ב] מאן דאמר מנהג מדרש לא דרשינן אבל אורויי מורינן, אבל [נהגו] היינו [מ]נפשייהו ולא מפי חכם. (והכי פירושא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה קיבלוה עליהם כל ישראל מחמת מצוה רחיצת ידים רשות ואמר אני מצוה מאי מצוה דמייתינן ממנהג וכו'). ובהלכות גדולות כתב המדליק נר של חנוכה [ונר של שבת תחילה מדליק נר של חנוכה דאי אדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עליה], מכלל שמברך, דאם לא כן במה קיבל השבת שאסור לו להדליק. ובירושלמי ראיה לדבריו ולמנהגי[נו]. ותו דגרסינן בפרק כירה [מ"ה ע"א] אמר ליה אין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאסורו, אל[מ]א דקרי ליה מצוה.
ונראה לי דנהגו בשתי נרות, שאחת היא לאכול לאורה ואין היכר כי אם בשתים, כדאמרינן גבי נר חנוכה בשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו אמר רב וצריך נר אחרת להשתמש לאורה, ואמרינן נמי התם [כ"ג ע"ב] הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה, להשתמש לאורה. ותו יש לומר חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, כדאמרינן [בפרק במה מדליקין] [ל"ג ע"ב] חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני דאסא וכו' ות[יסגי] לך בחד חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. ולולי שמצאו בה חכמים טעם אח[ר] בשתי ככרות בשבת בפסוק, משום [דכתיב] לחם משנה, הוו מפרשי לה נמי מהאי טעמא. ולפי זה אין להוסיף נר שלישי, ואם צריך לו ירחיקנו להכירא, כמו נר חנוכה. מיהו נראה לי כשמדליק את הנר הראשון מן האור יתכוין שלא יקרא שם מצוה עליו עד שידליק ממנו נר השני המונח [במקומו, ואז לא יצטרך לברך עליו עד שמדליק] מנר של שבת [לנר חבירו], כניהוגינו, דאם לא כן על הראשון היה לו לברך. וגם דעתיה שלא לקבל עליו את השבת כשמברך עובר לעשייתן עד שיפרוש [מן] הדלקת נר שני ויניחנו במקומו, דאם לא כן אחרי הברכה לא היה לו להדליק השני אלא להניחו מיד, כדאמרינן בתוספתא דסוכה [פ"ד הי"א], גבי שש תקיעות, פרשתי במקום אחר, דתניא אפלו נר בידו מניחו לארץ. ואף על גב דלגבי תקיעות אינו תלוי בקבלתה, שאני התם שהתקיעות מסודרות לציבור ואין לעשות אגודות אגודות. ודמי להעניית ברכו בניהוגים שקבלו עליהם הצבור את השבת, שאין היחיד קובע שבת לעצמו ועל כרחו חל עליו לכל דבר, הילכך מניחו בארץ, ואינו יכול לומר לא אקבל שבת עדיין, אבל קודם ברכו כשמדליק בביתו תלוי בדעתו שאמר אינו רוצה שיחול עליו [אלא] עם הצבור כשיאמרו ברכו שפיר דמי, ואם דעתו שיחול עליו בגמר ההדלקה חל עליו וכן מקודשת, אם קבלתו שלא בטעות, כדמוכח בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב] לגבי ההיא דרב צלי של שבת בערב שבת. והא דאמרינן [שם י"ג ע"א] מצות אין צריכין כונה לא דמי להכא, [ד]הכא מתכוין שלא יחול עליו ולא הוי כסתמא. והא דאמרינן [כ"ג ע"ב] דביתהו דרב יוסף מאחרא ומדלקא אמר לה רב יוסף תנינא לא ימיש וגו' [וכו'] עד סברה לאקדומה אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר, אלמא שאין להקדים, יש לפרש סברה לקבוע הדברים עליה כחובה להקדים ואמר לה ובלבד שלא יקדים להרגיל בכך, דזימנין דחומרא דאתי לידי קולא [הוא], כשלא גמר להכין לשבת, [והא ד]רב צלי של שבת בערב שבת מעשה אירע כן, ולא שהיה רגיל בכך. וקרוב הדבר בעיני דאכסנאי משתתף בפריטי לנר של שבת כמו לנר של חנוכה אם לא מדליק[ין] עליו בגו ביתיה, אם מו[ס]ר לו בעל [הבית] ביתו בחנם. ואם ב' בעלי בתים דרים ביחד דמי להא דתניא [כ"א ע"ב] והמהדרין נר לכל אחד ואחד, וכל שכן [לשאינן קרויין] בני ביתו.
<h2>דף לד.</h2>
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם [ערבתם] הדליקו את הנר, וצריך למימרינהו בניחותא. אבל [ב]שאר דברים מותר להטיל אימה על בני ביתו, כדאיתא בהאורג [ק"ה ע"ב] אבל לא אימה יתירה, כדאמרינן בפרק קמא דגיטין [ו' ע"ב] כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף בא לידי שלש עבירות גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת. הדלקת הנר מנלן דכתיב וידעת כי שלום אהלך ואין שלום אלא [ב]אורה. והני תלת מילי דבעי ליה לאינש למימר בניחותא, כי היכי דלקבלינהו מיניה. והא דלא קאמר הטבלתם את הכלים כדקתני סיפא ספק חשיכה וכו' עד אין מטבילין את הכלים, משום שיש למצוא תקנה בדבר אפילו שכח ולא הטבילם, כדתנן ושוים שמטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו, בפרק ב' דביצה [י"ז ע"ב]. כתיב ותזנח משלום נפשי אמר ר' [אבהו] זו הדלקת הנר נשיתי טובה אמר ר' ירמיה זו בית המרחץ ר' חייא בר אבא אמר זו רחיצת ידים ורגלים בחמין ר' יצחק [נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה רבי אבא] אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמיד חכם. פירושו נראה לי דכולהו אמוראי אשבת קיימי [ואמרי], נשיתי טובה, אלו [הדברים] המורגל [בהם] בשבת, ושבת וחול שוים לו, מטה נאה, פירוש להסב עליה, מטה מוצעת, לשכב, ואשה מקושטת לתלמיד חכם, שעונתו מערב שבת לערב שבת. וכן עיקר. דביתהו דרב יוסף הות מאחרה ומדלקה [כ"ג ע"ב], פירש רבינו חננאל סמוך לחשיכה, אמר לה רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן וגו' מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש וכו', כלומר בא עמוד האש ועדיין עמוד ענן קיים, סברה לאקדומה תנא ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר, אלא בעת שקיעת החמה קודם במעט תהא ההדלקה. אמר ר' יוחנן [ל"ה ע"א] הלכה כר' יהודה לענין שבת, דאמר משתשקע החמה קידש היום, ובשיטת רבה דמחמיר, דהלכה כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה. [והלכה] כרבי יוסי, שאין כהנים טבולי יום אוכלים בתרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי. ואין זה תרי חומרי דסתרי אהדדי, דמספק היה פוסק. ויש דוגמא בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"א] בענין תפלת המנחה ותפלת הערב.
<h2>דף לה:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה, ולא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים. ירושלמי בריש מסכת ברכות [ה"א] כמה כוכבים יצאו ויהיה לילה ר' פנחס אמר אחד ודאי יום שנים ספק [שלשה] ודאי לילה, ואסיקנא הדתימר באילין דלית אורחייהו למיתחמי ביממא [משערין] בהו [ברם] באילין דאורחייהון מתחמי ביממא לא משערין בהו אמר ר' יוסי בר [אבין] ובלחוד דיתחמו תלתא כוכבין בדמות חד כוכבתא. שמעתי בשם ר' יהודה שעומדים סדורים שלשה זה תחת זה במערב. ולי נראה שעומדים שלשה כחצובה ואז נראים כאלו הם כוכב אחד ואז הוא לילה [לענין שבת]. וכן ראוי להחמיר בתענית צבור. אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדקיימא שמשא בריש דיקלי א(י)תלי שרגא, פירוש הדליקו את הנר, ביום מעונן במתא חזו תרנגולי, אימת עיילי לקרנייהו, בדברא חזו עורבי, אימת עיילי לקינייהו, באגמא חזו ארבי, פירוש עשב שקורין מלווא שבבקר עליו מתפשטים ובערב הם נכווצים ביחד. והעושה [מלאכה] בשבת אחד בין השמשות בכניסתו וביציאתו חייב חטאת ממה נפשך. וכגון מלאכה דמכה בפטיש, שהיא גמר מלאכה ונעשית בהרף עין.
